תרחיב
בלוג מחשבות על עיצוב וחוויית שימוש
גרסת הדפוס
חוזרים לבדוק
הידעת?
אחת-עשרה מילים שנולדו בבית הדפוס ועדיין מסתובבות לנו בפה גם היום. על ארבע מהן כבר סיפרתי פעם. הפעם עם מקורות והפעלות מהנות!
לפני כמה שנים פרסמתי ברשתות סדרה קטנה של "הידעת?": מילים שכולנו אומרים בלי לחשוב פעמיים, ושכל אחת מהן הייתה פעם חפץ שנולד בעולם המקצועי של הדפוס; משהו שהחזיקו ביד, שהיה לו משקל, ושאפשר היה (ליטרלי) לשרוף עליו את האצבעות.
הגיע הזמן לחזור אליהן, והפעם עם מקורות, והכנתי לכם אפילו הדגמות שתוכלו לנסות בעצמכם (חוויית שימוש ואנגייג׳מנט!). התברר שהסדרה ההיא הייתה ברובה נכונה, בחלקה "בערך", ושיש בה לפחות פרט אחד שפשוט פספסתי (נגיע אליו, והוא דווקא יפה יותר מהגרסה שלי). בדרך נדבקו אליי עוד שבע מילים מאותו בית דפוס, כולל אחת שנולדה ביציקת אותיות לדפוס והפכה בשנה שעברה, שלא בטובתה, לסימן ההיכר של הצ׳אטבוטים.
אז הנה הגרסה המורחבת. אותו "הידעת?", רק עם יותר בשר, יותר תאריכים, ופחות "סמכו עליי".
הידעת? Nº0001
קלישאה היא (כנראה) צליל
מה שנשמע כשתבנית נופלת על מתכת מותכת, ואיך זה הפך לשם של ביטוי שחוק
כשמשהו נשמע לנו "קלישאתי", אנחנו חושבים על משהו שחוק וגנרי, משהו שראינו כבר מאה פעם. אבל המילה עצמה לא התחילה ב"גנרי". היא התחילה בקליק.
בצרפתית, clicher פירושו "להקליק", וכנראה שהמילה מחקה צליל: את הרגע שבו תבנית נופלת עם הפנים למטה על משטח של מתכת מותכת, רגע לפני שהמתכת מתקררת. בבתי היציקה האנגליים קראו לשיטה הזו dabbing, והתוצאה הייתה עותק מתכת מדויק של המקור. כך שכפלו, בין השאר, חיתוכי עץ: איור שמישהו גילף בעמל רב פעם אחת הפך לעותקים שאפשר להדפיס שוב ושוב. (ולמי שחשב שזו המצאה של המאה ה-19: יש על השיטה מדריך גרמני כבר מ-1740.)
ומכאן לחלק שכתבתי אז, והוא נכון: היה סטוק. בלונדון של 1818 הקים לואי פושה בית יציקה שהפך במהרה ליצרן מרכזי של pictorial stock-blocks, בלוקים של איורים מוכנים לדפוס. בקיצור, מאגר תמונות בגרסה של עופרת. והסיפור שלו נגמר בדרמה של ממש: ב-1830 יוצקי האותיות האחרים דחקו אותו מהשוק, כי הוא מכר בזול מהם. לפי ויקיפדיה, מכונת היציקה שלו נקנתה על ידי איש קש של סינדיקט יוצקים, שדאג להוציא אותה לים ולהשליך אותה מהסיפון.
המשמעות "ביטוי שחוק" הגיעה רק אחר כך. באנגלית היא מתועדת מ-1888, והפכה לנפוצה רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
ועוד משהו קטן, בשביל מי שאוהב לתקן אחרים במסיבות: לפי האקדמיה ללשון העברית, הצורה התקנית היא בכלל קְלִישָׁה. "קלישאה" נגזרה לאחור מצורת הרבים, קלישאות, בדיוק כמו שהיינו אומרים "קופסאה" אם לא היה מי שיעצור אותנו. (כן, אני יודע. גם אני אמשיך לכתוב קלישאה.)
מכונת הקלישאות
כותבים משפט, יוצקים ממנו לוח, ומטביעים. שוב ושוב.
מטריצה מעל מתכת מותכת: כתבו כאן רק פעם אחת והטביעו עד שהקלישאה תישחק.
קלישאה היא (כנראה) צליל.
הגיליון ריק.
הידעת? Nº0002
סטריאוטיפ נולד כדי שמספרים לא ישתבשו
עמוד שלם שנוצק כלוח מתכת אחד, והדבר הראשון שהדפיסו ממנו היה לוחות לוגריתמים
אז כתבתי שסטריאוטיפ הוא תבליט של עמוד שלם, שמכינים כדי לא לסדר אותו מחדש בכל הדפסה. זה נכון, ואין לי מה לתקן. יש לי רק מה להוסיף.
המילה מורכבת מ-stereos היוונית, "מוצק", ומ-type. במקום עמוד שמורכב מאלפי אותיות נפרדות, שכל אחת מהן יכולה ליפול, להתחלף או להישחק, יוצקים את כולו כלוח אחד. המילה מתועדת לראשונה ב-1798, ומי שהפך את השיטה לתעשייה היה המדפיס הצרפתי פירמן דידו (מהמשפחה שעל שמה הגופן Didot). הדבר הראשון שהדפיס בה, ב-1795, היה... לוחות לוגריתמים.
וזה הגיוני לגמרי: אם יש משהו שאסור שישתבש בין הדפסה להדפסה, זו טבלה של מספרים. דידו עצמו כתב בהקדמה שבתוך כמה שנים המהדורות שלו יהיו "נקיות לחלוטין משגיאות". ומילה שנולדה כדי לשמור על דיוק משמשת אותנו היום לתאר בדיוק את ההפך: מחשבה שמשכפלת את אותה טעות שוב ושוב.
(ולמען ההגינות ההיסטורית: השיטה קדמה לשם. מקורות אנגליים מייחסים אותה לוויליאם גד, 1725, ובגרמניה הדפיסו תנ״כים מלוחות יצוקים כבר מ-1712.)
בעיתונים, משנות ה-50 של המאה ה-19, זה נראה כך: את העמוד המסודר לחצו לתוך flong, תבנית גמישה מעיסת נייר. את התבנית אפשר היה לכופף, והלוח שנוצק ממנה יצא מעוגל, מוכן לגליל של מכבש רוטטיבי.
המשמעות המושאלת, "דימוי שמשוכפל בלי שינוי", מתועדת מ-1850. את המשמעות החברתית שאנחנו מכירים היום נתן לה ב-1922 העיתונאי וולטר ליפמן.
ובונוס קטן למי ששרד עד כאן: בסדנאות הדפוס קיצרו את stereotype ל-stereo כבר ב-1823. יותר ממאה שנה לפני הסטריאו שאתם חושבים עליו.
הידעת? Nº0003
logotype הוא, בתרגום חופשי, מילה מוטבעת
וזה המקום שבו המהדורה הקודמת טעתה
פה אני חייב תיקון קטן לעצמי (ראו מסגרת). logos היא אכן "מילה" ביוונית, אבל type לא בא מ-Typeset וגם לא מ-Typecase. הוא בא מ-typos היוונית, שפירושה מכה, שקע, הטבעה או סימן. וזה עוד יותר יפה: logotype הוא מילה שהוטבעה. (על "לוגו" עצמו יש הסתייגות, מיד.)
בבית הדפוס, logotype היה גוף אות אחד שנושא שתי אותיות או יותר, הברה או מילה שלמה, והמונח מתועד מסביבות 1810-1820. במקום ללקט את אותן אותיות שוב ושוב, יצקו אותן כגוף אחד, כנראה כדי שיהיה מהיר יותר ואחיד יותר.
המילה "לוגו" במובן של סמל מתועדת מ-1937. וכאן, בשביל הדיוק, הערה של חנון: המילונים האטימולוגיים לא לגמרי מסכימים שהיא קיצור של logotype. Etymonline, למשל, מעדיף את logogram, סימן שמייצג מילה. לכן אני נשאר עם הניסוח שכתבתי אז, והוא עדיין מדויק: השימוש במילה התקבע בתעשיית הדפוס.
הידעת? Nº0004
uppercase ו-lowercase הן כתובות של מגירות
שתי מגירות על מעמד אחד, ומקש אחד שעדיין זוכר אותן
זה אחד מאותם דברים שברגע ששומעים אותם, אי אפשר יותר לא לראות אותם. case באנגלית הוא לא "מקרה" אלא מגירה. הסדר, האיש שליקט אותיות עופרת אחת-אחת והרכיב מהן שורות, עבד מול שתי מגירות נפרדות שהונחו על מעמד משופע, אחת מעל השנייה. בעליונה, the upper case, ישבו האותיות הרישיות. בתחתונה, the lower case, ישבו האותיות הקטנות.
ומה שקבע מי למטה, זה לא הגודל. זו התדירות. באותיות הקטנות משתמשים הרבה יותר, ולכן המגירה שלהן ישבה קרוב יותר ליד. ארגונומיה של המאה ה-17, בלי אף סדנת UX.
המונח lower-case מתועד משנות ה-80 של המאה ה-17. ב-1683 ג׳וזף מוקסון כבר תיאר את המגירות בזוגות, בספר Mechanick Exercises (ששווה דפדוף ב-Internet Archive).
והטוויסט: במאה ה-19 נפוצה בארצות הברית ה-California job case, מגירה אחת שאיחדה את שתיהן, עם 89 תאים. התא הכי גדול בה שייך ל-e, האות השכיחה ביותר באנגלית. כלומר, המגירה העליונה והמגירה התחתונה נעלמו, והשמות שלהן נשארו איתנו. עד היום, בכל פעם שמישהו לוחץ Shift, הוא בעצם שולח יד למגירה העליונה.
(ובעברית? במילון הדפוס של ועד הלשון משנת 1933, type case הוא פשוט "מגירת אותיות".)
בואו להיות סַדָּר אותיות!
עבודה מכובדת שעתידה מובטח, בשכר גבוה שיבטיח את עתידכם!
שתי מגירות על מעמד משופע. אותיות רישיות למעלה, קטנות למטה, קרוב ליד. גודל התא הולך לפי השימוש, ולכן התא הגדול ביותר הוא של e.
upper caseהמגירה העליונה
lower caseהמגירה התחתונה, קרוב ליד
California job caseמגירה אחת, 89 תאים
הקישו על תא, והאות יורדת אל השורה.
השורה, כמו שהסדר רואה אותה: משמאל לימין, והפוכה.
J ו-U יושבות אחרי Z. המדפיסים האנגלים הראשונים לא השתמשו בהן, אז הן נכנסו בסוף.
אפשר גם להקליד. לחצו על המגירות, ואז על המקלדת.המקלדת מחוברת. Shift לרישיות, Backspace מוריד אות.
סכמה. סדר התאים נאמן למקור (ה-lay האנגלי אצל Wallis, 1959, דרך Alembic Press), הפרופורציות בקירוב.
הקו שחציתם הרגע Nº0005
above the fold
עיתונים הוצגו למכירה מקופלים, כך שמהעמוד הראשון רואים רק את החצי העליון. מה שנכנס לחצי הזה מכר את העיתון. המונח עבר לווב כמעט בלי שינוי: above the fold הוא כל מה שרואים בלי לגלול.
(בעמוד הזה ציירתי את הקיפול בעצמי, קצת מעל השורה הזאת, ונתתי לארבעת ה"הידעת?" המקוריים את החצי העליון. בווב האמיתי הוא יושב בתחתית המסך הראשון שלכם, ואף מעצב לא יודע איפה זה בדיוק.)
לא מה שחשבתם Nº0006
headline
משנות ה-70 של המאה ה-17 זה מונח של מדפיסים, והוא לא הכותרת של הידיעה. headline הייתה השורה שבראש העמוד, זו שנושאת את כותרת העמוד ואת מספרו. מה שהיינו קוראים היום header.
ב-1890 המילה עברה לכותרות של ידיעות בעיתון, ומשם, כלשון המילון, "בלי לחשוב" גם לרדיו ולטלוויזיה. מקום שבו אין לא ראש ולא שורה.
הוגים: לֶדינג Nº0007
leading
בין שורה לשורה הסדר השחיל רצועה דקה של מתכת, לרוב עופרת, כדי לתת לטקסט אוויר. עופרת היא lead, ומכאן leading, מ-1808. ולכן זה "לֶדינג" ולא "לידינג" (ויש מעצבים שיתקנו אתכם על זה).
בעברית, מילון הדפוס מ-1933 הציע לזה מילה נפלאה שאף אחד לא משתמש בה: חֲצָצָה. בכל פעם שאתם מזיזים line height ב-Figma, אתם מוסיפים או מוציאים פסי עופרת דמיוניים.
על שם איטליה Nº0008
italic
הספר הראשון שנסדר כולו באות נטויה יצא ב-1501, אצל אלדוס מנוציוס מוונציה: מהדורה של ורגיליוס שהוקדשה לאיטליה. מכאן השם.
והפרט היפה: היא לא נולדה כדי להדגיש. מנוציוס רצה אות שמזכירה כתב יד, לספרים קטנים שלוקחים ביד וקוראים להנאה, וסידר בה ספרים שלמים (Arma virumque cano, וכן הלאה). האותיות הרישיות נשארו אצלו זקופות. השימוש להדגשה התפתח במאה ה-16, והפך לנורמה במאה ה-17.
בזהירות Nº0009
typecast
על שחקנים שנתקעים באותו סוג תפקיד המילה מתועדת מ-1927, והבסיס שלה הוא type במובן "טיפוס". אבל בדפוס type-cast קיים כבר מ-1847, ופירושו ליצוק אותיות בתבנית. Etymonline מסתפק ב"אולי משחק מילים מכוון".
אז לא עובדה, רק אפשרות. אבל אפשרות יפה: שחקן שמלהקים שוב ושוב לאותו תפקיד הוא אות שנוצקה שוב ושוב מאותה תבנית. (ואם כבר יציקה: גם font היא יציקה. מהצרפתית fonte, מהלטינית fundere, להתיך.)
האחות של הסטריאוטיפ Nº0010
boilerplate
ב-1831 זה בדיוק מה שזה נשמע: לוח ברזל לדוד קיטור. משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20, חומרי יחסי ציבור נוצקו מראש במתכת, מוכנים למכבש, ונשלחו לעיתונים מקומיים בתור מילוי. לא היה מה לסדר ולא היה מה לערוך: מניחים ומדפיסים.
מ-1887 boilerplate הוא כל טקסט שמשתמשים בו שוב ושוב בלי לשנות מילה. חוזים, תנאי שימוש, והפסקה האחרונה בכל הודעה לעיתונות. (כלומר, הוא התחיל כיח״צנות ונשאר יח״צנות.)
הידעת? מודגש במיוחד Nº0011
"המקף של ChatGPT" הוא בכלל ריבוע של עופרת
em הוא פשוט שם האות M. בבית הדפוס זה היה שמו של הריבוע שמידותיו כמידות ה-M הרישית של אותו גופן, ו-en (מתועד מ-1793) הוא חצי ממנו. מכאן השמות: em dash הוא קו ברוחב em, ו-en dash הוא קו ברוחב en. ושניהם לא מקף.
למה זה מעניין דווקא עכשיו? כי באפריל 2025 דיווח Rolling Stone שה-em dash הפך ברשתות לסימן ההיכר של טקסט שנכתב במכונה, וקיבל שם חדש: the ChatGPT hyphen. (לקו שמפריד קראו "מקף". האירוניה חוגגת.) ב-OpenAI אמרו שזה לא מדד אמין, וכותבים שאוהבים אותו מחו. ב-Salon התפרסם טור בשם AI can't have my em dash.
ובעברית? לפי האקדמיה ללשון יש לנו שני סימנים דומים שתפקידיהם הפוכים. המקף קצר, בלי רווחים, יושב בגובה ראש האותיות, ותפקידו לחבר: אי־ודאות, המאה ה־12. הקו המפריד ארוך, עם רווח מכל צד, יושב באמצע השורה, ותפקידו להפריד – ככה.
והמקש שליד האפס? הוא מקליד סימן שלישי, קצר כמו מקף ויושב באמצע השורה כמו קו מפריד, שהוא לא זה ולא זה. רובנו כותבים בו את שניהם. (גם בעמוד הזה, ברוב המקומות. בפסקה הקודמת התאמצתי.)
אז מה נשאר לנו מבית הדפוס? לא מעט מהתוכן שמרכיב את חיינו!
המכונות כבר מזמן עברו למוזיאון, העופרת הותכה שוב ושוב עד שנזנחה, והמקצוע של הסדר – זה שפעם הרוויח יותר מרופא – נעלם. המילים נשארו. אנחנו לוחצים Shift ושולחים יד למגירה שכבר לא קיימת, מרווחים שורות בעופרת שאין, וקוראים "קלישאה" למשפט שאף אחד לא יצק.
מילים הן המאובנים של הטכנולוגיה. את הילדים שנולדים היום אנחנו מלמדים את המילים האלה כחלק מכלי התקשורת שלהם ומהתפישה שלהם את העולם – אבל הם לעולם לא יראו את המקור שאותו הן הגדירו. הכלים מתחלפים כל כמה עשורים, והשפה ממשיכה לסחוב אותם בילקוט – עד שהוא כבר מלא, או סתם בלוי ולא רלוונטי, וצריך להיפטר מהאוצר ולעדכן מסגרות והגדרות.
מעניין אילו מהמילים של היום ישרדו את הכלים שלנו. "לגלול"? "לשמור"? האייקון של הדיסקט כבר שם. תכף מצטרפים גם המעטפה והטלפון.
למי שרוצה עוד: ארבע וחצי דקות על ההיסטוריה של האותיות הרישיות והקטנות עצמן, עוד לפני הדפוס, בסרטון CAPS Unlock של NativLang.
ומי שהתחיל את כל זה: הסדרה המקורית שלי נשענה על המאמר של Ralf Herrmann ב-Typography.Guru, שהיה המקור הראשון שלי לארבע המילים.
יש לך מה להגיד על זה?
תגובות מגיעות ישירות אליי. בואו נדבר על זה.