התברר שהבינה המלאכותית היא בחור אחד עייף (זאת לא מטאפורה אבל זאת בדיוק הנקודה)

בפינת הרחובות השישי ופולסום בסן פרנסיסקו יש שלט חוצות בעלות 6,000 דולר שמבטיח לכם את ממשק הצ'אט המוביל, המופעל על ידי AI. עוד שלט אחד בים השלטים שמנסים למכור לכם עתיד שבו מכונה עונה לכם על הכל. רגיל לגמרי, נכון?

חוץ מכוכבית קטנה אחרי המילה AI. הערת שוליים, שרובה מוסתרת מאחורי עץ (כן, ממש ככה, זה כמעט יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי), מסבירה ש-AI כאן היא לא Artificial Intelligence. היא Average Individual. אדם ממוצע. ובמקרה הזה, אדם ממוצע ספציפי מאוד אחד, בשם טאקר בראיינט.

בראיינט הוא לא סתם מישהו עם יותר מדי זמן פנוי. משורר ואמן רעיוני בן 32, בוגר סטנפורד, עובד גוגל לשעבר, כלומר בדיוק הפרופיל שאמור לבנות עכשיו את הסטארטאפ הבא שיחסל עוד קטגוריית עבודה. במקום זה הוא בנה אתר שנראה בול כמו ChatGPT, בעזרת AI (כן, את האירוניה הזו הוא מודה בה בעצמו), ופשוט יושב מאחוריו. כל שאלה שנכנסת, הוא קורא, חושב, ועונה. בלי מודל שפה. בלי אלגוריתם. רק בחור אחד, לרוב עייף, שלפעמים אפילו מצייר ביד תמונה של ארנב עם משקפי שמש כי מישהו ביקש, ולא בא לו לפתוח מחולל תמונות בשביל זה.

הפרויקט רץ באפריל בלי רעש גדול במיוחד, כניסוי אמנותי על מה שהוא מכנה כניעה קוגניטיבית: הרגע שבו אנחנו מפסיקים לסמוך על האינטואיציה שלנו ומתחילים לבקש מ-AI לאשר לנו מה לאכול הערב, באיזה צבע לצבוע את הסלון, ואיך להרגיש לגבי כל דבר קטן שפעם ידענו להחליט בעצמנו, בלי לשאול אף אחד. אני, שמלמד סדנאות AI בשביל להתפרנס, יכול להעיד שזאת אולי לא תובנה מקורית – אבל להפוך אותה לביצוע פיזי, על חשבון האדם עצמו ובזמן אמת, זה כבר לקחת את זה לשלב הבא.

ואז השלט. פורסם אצלו בפרופיל, צולם לעוד פרופילים, התפשט, הגיע למדיה הממוסדת. מה שהיה כמה עשרות פניות ביום הפך תוך ימים לגל של יותר מ-30,000 שאלות, בשיא מסוים כ-5,000 בשעה. לפי מה שבראיינט מספר בראיונות, הוא כבר מסיים כל יום עם בערך אלף שיחות, על הכל, מארוחת ערב ועד צבע קיר. ציפה ל-24, אולי 48 שעות של עניין מק-סי-מום ואז שיהיה סוף סוף שקט. זה לא קרה.

הוא הגיע לשלב שיש לו כמעט 10 מתנדבים, כלומר גייס צוות אנוש כדי לתחזק פרויקט שכל הרעיון שלו הוא "לא AI", מבחן קליטה למי שרוצה להצטרף, ומדיניות סינון לתוכן פוגעני שלא יגיע אליהם. מי ששולח שאלה היום עשוי בכלל לא לדבר איתו אישית, אלא עם אדם ממוצע אחר מהקהילה שגויסה בדיוק בשביל זה. ואם יותר מדי מהפניות יהפכו רעילות, הוא אמר שיסגור את הכל.

יש פה נקודה שממש כדאי לעצור עליה: כדי לשמור על "אדם אחד עונה באמת", הוא נאלץ לבנות תשתית תפעולית, תהליכי גיוס, ומדיניות הגנה מפני שחיקה ותוכן רעיל. במילים אחרות: ברגע שהחוויה האנושית מצליחה מספיק, היא מתחילה להתנהג בדיוק כמו המוצר שהיא באה לבקר. סקייל דורש תהליכים. תהליכים דורשים מבנה. מבנה זה בערך ה-M הראשונה במילה LLM, רק עם בני אדם עייפים במקום GPU-ים.

אחת המתנדבות היא ג'ס מקאלום, בת 34, החברה של בראיינט. היא עונה כמה דקות ביום, בעיקר בנסיעה ברכבת, כשמשעמם לה, ובוחרת מה לענות (״לא על שיעורי בית במתמטיקה, תודה״). המתכון שלה: להישאר בעצמה, רק עם מנה נדיבה יותר של קלילות ושטויות מסביב. לדבריה, ההבדל בין השלט הזה לכל שלטי ה-AI האחרים בעיר הוא שכולם פונים לעסקים, והשלט הזה פונה לבני אדם עצמם.

וזה מוביל לרגע שבו הבדיחה מפסיקה להיות בדיחה. מישהו כתב לבראיינט בלילה הראשון של ירח הדבש שלו, שהוא לא מרגיש רגוע לגמרי, ושאל אם זה בסדר. הוא לא יכול היה לזרוק תשובה ציניקנית. כתב משהו אמפתי ואמיתי, על העומס הרגשי שנשאר גם אחרי שהחגיגה נגמרת, והופתע בעצמו מהצד הרך שיצא ממנו דרך המרחק שממשק צ'אט מספק. זה בדיוק אותו אפקט ריחוק שגורם לאנשים לשפוך את הלב שלהם לצ'טבוט, רק שכאן (בקצה השני) יש מישהו שבאמת קורא.

יש כבר תקדים לרעיון של פרסומת AI מזויפת: שני אמנים בניו יורק תלו שלטים סאטיריים בתחנות רכבת תחתית , עם סיסמאות על תחתונים חכמים או שירות HR שמעסיק את כל העולם בלי לעשות כלום. חמוד, אבל זה נשאר ברמת הבדיחה החזותית, בלי אף אחד בצד השני שקורא בכלל. ChatTJB הולך צעד רחוק יותר: לא מחקה את האסתטיקה של AI כדי ללגלג עליה, אלא מאכלס אותה ממש, מבפנים, עם בן אדם שנושא באחריות אישית על כל תשובה.

עיתונאית שניסתה את זה בעצמה שאלה שתי שאלות, אחת קשה (איך לשפר יחסים עם קרוב משפחה) ואחת קלילה (למה השמיים כחולים, באמת). חיכתה יום שלם, קיבלה רק הודעה גנרית שמבקשת סבלנות, ונשארה עם שלוש נקודות מהבהבות שלא מובילות לשום מקום. וזו בדיוק הנקודה: התרגלנו לצפות לסיפוק רגשי מיידי מכל מכונה שמדברת אלינו בגוף ראשון, וכשמישהו אמיתי צריך פשוט זמן, אנחנו מרגישים כמעט נטושים.

בסה"כ, ChatTJB לא באמת בא לשכנע אתכם ש-AI זה רע. הוא בא להראות לכם כמה מהר שכחתם איך זה מרגיש לשאול בן אדם. תשובה איטית, לא ממוקדת, לפעמים באיחור של יום שלם, אבל עם משהו שאף מודל לא יודע לזייף: העובדה שמישהו בחר, מרצונו החופשי, להקדיש לכם דקה מהיום שלו.

עכשיו תשאלו את עצמכם באיזו משתי הקטגוריות נמצאת רוב האינטראקציה שלכם היום. אני כבר יודע מה התשובה שלי, ואני לא בטוח שאני אוהב אותה.