פרי עץ הדעת

לפני כמה ימים לקוח סרב לקבל ממני עבודה כי היא יצירה של בינה מלאכותית (כך הוא טען). כשהעבודה הזו הוזמנה, לא צוינה במפורש טכניקה שבה צריך להשתמש או אסור להשתמש, לא התבקשו כלים מסוימים, גם לא נאסרו כלים ספציפיים, אבל המראה הסופי של התוצר הדליק כנראה איזו נורה אצל הלקוח וגרם לטריגר בלתי הפיך שממנו והלאה זה כבר לא היה משנה מהי טכניקת העבודה שלי, מה תהליך היצירה, מאיפה אני יודע לצייר כאלה דימויים, אם אני יודע לצייר בכלל, ובאיזה מברשות או ביצועיסטים אני משתמש (ברגעי הסירוב ההם זה הפך להיות הדיון עצמו, כן) כדי להגשים קונספט וחזון קריאייטיבי מטאפורי לכדי דימוי חזותי. כי ברגע שמישהו מסמן לעצמו בראש ״זה לא אמיתי״ יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע אותו שזה כן. אפילו אם הוא ראה משהו בעיניים או אחז אותו בידיים.

כמו ללכת למופע של קוסם, כשאתה להוט לראות משהו לא הגיוני או על–טבעי ומוכן לשלם על החווייה הזו במיטב כספך למרות שעוד לפני שרכשת את הכרטיס למופע הסברת לעצמך שוב ושוב שכל מה שהולך להיעשות שם הוא לא אמיתי. וזה כבר לא ישנה אם הקוסם יעלה אותך על הבמה כדי לחפש את התרמית, לבדוק בידיך את חבילת הקלפים או למשש את החרב שחצתה את העוזרת היפה שלו לשניים – אתה רואה שמדובר בקלפים אמיתיים, אתה נחתך מהחרב ולא מוצא שום עדות אחרת לקיומה של המציאות הזו – אבל כבר החלטת (איכשהו זו היתה התודעה שלך כשעלית לבמה כדי לבחון אותו) שמה שקרה שם הוא שפשוט רימו אותך, ואז אתה סוגר לעצמך את הפינה עם איזה חיזוק עצמי ״האמת היא שרימו אותי, כי מה שראיתי בעיני הוא לא באמת אמיתי״.

זה יהיה אנדרסטייטמנט להגיד שהקוסם על הבמה יצר תעתוע חזותי שפער אצלך בור קוגניטיבי, אבל זה גם לא רחוק מהמציאות להגיד שמה שראית באמת קרה, ושבסופו של דבר אפילו מתבקש שתצא מרוצה מזה כי קיבלת בדיוק את מה ששילמת עבורו.

הדיסוננס הקוגניטיבי הזה מאפיין את התקופה הנוכחית, שבה קפיצה טכנולוגית שאף אחד לא מצליח להסביר דורשת מהמוח להסתגל למשהו שהוא היה משוכנע עד לפני כמה שניות שהוא בלתי אפשרי, ולהאמין למראה עיניים – לעשות שימוש באמונה כזו מהסוג שיכול לאשר דברים בלתי אפשריים. אבל בגלל שהמוח שלנו כבר שרוט וחבוט, בלוי מרוב גירויים בלתי אפשריים שכאלה – מעבר לכל מה שהטבע הכין אותנו לעבד, ברגע שהעיניים שולחות קלט חדשני ודיסראפטיבי למוח והעיבוד שלו יוצר את הפלט ״פייק״ זה כבר לא משנה אם הקלפים הם שלנו מהבית או שנגיעה פזיזה מדי בחרב של הקוסם שלחה אותנו בתאונת מופע מצערת לתפרים בחדר המיון.

כמה שלא ננסה להשתכנע או להתבדות ולקבל על עצמנו משהו שמעולם לא ראינו, המוח הוא דבר טבעי ואורגני שמחייה ומניע אותנו, ומה שהוא חווה הרגע זה טריגר שהדליק אצלו נורה שמאירה על חוסר אמינות שעלולה להוביל לערעור של תפישת המציאות (כזה שעלול להיות מסוכן לקיומנו), ומכאן והלאה המוח שהתפתח וניזון בלעדית מהאבולוציה ומהטבע יעשה כל מה שהוא יכול כדי לשמור עלינו ולא לתת לנו לבלוע חרבות או ליפול בהונאת קלפים; אנחנו כבר החלטנו מה ראינו או לא ראינו, כי המוח התבוני שלנו אמר לנו: ״למה להסתבך עם אמונות על טבעיות? עד לפני שתי דקות היתה לכם מציאות שלמה והוליסטית ומה שראיתם עכשיו יכול לשנות את כל מה שידעתם אם רק תעיזו לקבל את מה שראיתם כמציאותי, ולכופף לכם את המוח או אפילו לשבור אותו חלילה. אז למה לכם להסתכן? לא חבל על הראש היפה שלכם ועל תמונת המציאות השלמה שעמלתם שנים לגבש לעצמכם?״…

אבל בדיוק כמו שקרה כשהתגלתה האש, בדיוק כמו שהיה כשהתגלה החשמל, כמו שקרה כשכרכרות התחילו לנוע בלי סוסים

(המילה ״אוטומוביל״ הוטבעה כדי להבהיר במובן אפיסטמולוגי בסיסי שהכרכרה נעה בעצמה) או בדיוק כמו כשיום אחד תמונות החלו להיווצר ללא ציירים, על ידי איזו קופסה שחורה שאף משתמש לא באמת ידע איך היא עובדת, ואותו המוח היה מוכן – ואפילו די נלהב – לקבל את התוצר החדשני והפנטסטי שלה, גם בתקופה הזו שבה כלי יצירה מגיעים למקום שבו ברור אפילו לאנשים לא יצירתיים שבמקרה שלפניהם לא נעשה שימוש בציירים ושזה לא באמת נוסה על בעלי חיים – זה כבר לא ישנה כי אין דרך חזרה: למרות שהם לא באמת יודעים לייצר חשמל או להניע כרכרות – הם כבר ראו קסם או שניים בחיים שלהם, והם לא יתנו לאף נוכל שרלטן לשכנע אותם שהוא באמת עשה פה משהו, ושמה שהם ראו באמת היה שם. מנגנון ההישרדות שמקיף את המציאות המוכרת דאג לסגור את הדלתות והחלונות מפני הסערה הזו של תופעות חדשות ולא מוסברות.

לפני 45 שנים, כשרק התחלתי ללמוד ציור, אחת התגובות הכי שכיחות שקיבלתי לעבודות שהצגתי היתה ״איך עשית את זה?!?״ (שאלה שהניסוח שלה מרמז על כך שלמרות שידוע שאתה כשרוני ויצירתי, ולמרות שלמדת את הטכניקות הדרושות לביצוע של זה, נראה שאין מנוס מלחשוב שהדיסוננס בין המוכר לחדש נגרם על ידי פקטור לא הגיוני או טבעי) וזו שאלה שלמרות שאני עוסק בהוראה של יצירתיות ושל טכניקה למימוש שלה – כבר כמה שנים שלא שואלים אותי; היא הוחלפה בשאלה פרגמטית יותר לתקופה: ״מה לחש הקסמים שבו השתמשת כדי לגרום לבדיה הזו להידמות למציאות?״. עכשיו תראו, אני לא קוסם. אני גם לא נוכל. ובהגדרה המקצועית שגיבשתי לעצמי אני מספק לאנשים שירות שנסמך על שנים של ידע נצבר, של כשרון שהתגבש מהתנסויות סיזיפיות בטכניקות – ובנסיון לחדש את כל אלה;

כשהתחלתי לצייר השתמשתי בצבעי עפרון ופסטלים, כשהתחלתי ליצור דברים מסחריים השתמשתי בפרגמנטים וניירות העתקה (הטכנולוגיה הזו היתה קיימת אז ועדיין אנשים סירבו להאמין שהתוצר הזה אפשרי), אחר כך עברתי לשכפולי זירוקס ובהמשך גם הוספתי כל מיני טכניקות שדרשו ציוד דיגיטלי שונה ומשונה, כזה שהיה נראה גם לי במבט ראשון כמו מדע בדיוני, כמו דיסוננס מטלטל ששבר את כל מה שידעתי על העולם הגשמי, אבל בשום מקרה הקרדיט לעבודה לא ניתן לכלי עצמו אלא לי – שדמיינתי, חקרתי, גיבשתי תפישה, תכננתי יישום, התאמנתי והתנסיתי אין ספור פעמים (ליטרלי) עד שהתקבלה התוצאה שביקשתי. בדיוק כמו שהפוסטים שלכם נכתבים תחת שמכם ובשום פוסט לא מצויין שהוא ״נכתב על ידי פייסבוק/לינקדאין״… זה כמו שחתימת המייל שלכם היא קרדיט ייחודי ובלעדי עבורכם למסר הכתוב, אפילו שלא השתמשתם בשום ידע טיפוגרפי או שיש לכם מושג איך בכלל נוצרת חתימת מייל או איך נשלח מידע בסיבים אופטיים תת ימיים לשרת בסן פרנסיסקו – אתם אחראים לזה ובלעדיכם זה לא היה קורה. חשבתם, יזמתם ויצרתם אותה במכלול הכלים שהיה מונח לפניכם על השולחן – וזו החתימה שלכם.

אני לא יודע באיזה כלים נשתמש ליצירה בשנה הבאה אבל יש לי כבר כמה רעיונות פנטסטיים ליצירות שהיום אין לי מושג איך לבצע – ואני מתכוון ליצור אותן ברגע שיצטבר אצלי הידע והכלים, ואתנסה מספיק בשימוש ובטכניקה כדי להתקרב אל הנשגב והעל טבעי הזה. אני עדיין לא קוסם ומקפיד לא להיות שרלטן, אבל כן מבטיח להפתיע או אפילו להמם, לחדש בכל פעם, לשבור מסגרות ולנתץ קופסאות קוגניטיביות בכל דרך שאוכל, כדי לגרום לעבודה שלי ליצור שינוי, לפתור בעיה, לענות על צורך ולהעלות את הערך הנתפש של הלקוח. זה הכישרון שלי וזה הערך שלי.