מה הטעם לעצב בלי טעם?

עד כאן רגע של נוסטלגיה מקצועית; עשרים ושש שנה עברו, והיום יש לנו בעיצוב טוקנים, קומפוננטות, סקייל-ספייסינג, variant לכל breakpoint… במהלך השנים שעברו מאז התגבש לנו מנגנון אדיר לתעד כל החלטת עיצוב שהתקבלה אי פעם, אבל הוא לא יודע לתעד למה קיבלנו אותה.

זה בדיוק הפער שג׳ם גולד (Jem Gold, Superposition) שם עליו את האצבע: יש "שפת-אובייקט" (רדיוס 8px, פלטה נייטרלית עם הדגשת ורוד) ויש "שפת-מפגש" — איך זה גורם לך להרגיש, לנשום, מה זה מריח. הטענה של גולד היא שדיפוזיית טקסט-לתמונה כבר יודעת לתרגם את שפת המפגש ישירות לצורה, בלי לעבור דרך שפת האובייקט בכלל; שכשהוא הזין למודל "חצץ מתפורר מתחת לגלגלים בכביש עפר" הוא קיבל בחזרה עיצוב שכל בריף מילולי-מקצועי לא הצליח להוציא ממנו. יש שיאמרו שזה בדיוק מה שקורה כשמעצב שיודע לתאר ״טעם״ נפגש עם כלי שסוף-סוף יודע לקרוא ״תיאור טעם״.

אישית, אני לא בטוח שזה חדש כמו שזה נשמע — כי זה בעצם מה שכל ארט דירקטור טוב עשה תמיד למעצב הג'וניור שלו ("תעשה לי משהו שמרגיש כמו בוקר של יום ראשון") — ההבדל היחיד הוא שעכשיו גם המכונה מבינה משפט כזה, ולא רק הבן אדם שעומד על ידה. וזה בדיוק המקום שבו אני חוזר לדבר שאני חוזר ואומר בכל הזדמנות: כלי הוא טוב כמו האדם שמפעיל אותו, וכלי שנוצר כדי לספק בקשה אנושית ממוצעת — יפיק תוצאה ממוצעת.

הסימנים שכבר מזהים

ג'ים נילסן כתב בדיוק את הצד המכוער של התופעה הזו: הוא קיבץ את כל הסימנים שכבר הופכים תוכנה למזוהה כ"עשויה ב-AI" – אתם כבר מזהים אותם בקלות: אייקונים דקיקים־זעירים, פלטת בז'/קרם עם הדגשי כתום, טיפוגרפיה סריפית, טקסט־שמרצד בזמן שהוא נכתב (shimmer) שמדמה תחושה של "חשיבה", וכמובן בל נשכח את אייקון הנצנץ הלעוס שכבר לא אומר כלום חוץ מ"זה AI" (מתוך Jim Nielsen's Blog). מהנדס-AI לשעבר מ-Figma (jjcm) נתן להתכנסות הזו הסבר טכני שממש מחזיק מים: מודלים מאומנים לכתוב קוד עקבי — דבר טוב לפונקציות backend, אבל כשהם "כותבים עיצוב״ מתקבלת התכנסות לממוצע חזותי גנרי. זאת אומרת שזו לא בעיה של טעם רע, אלא תוצאה ישירה, כמעט מתמטית, של אופטימיזציה לצורך עקביות.

החלק הבאמת מעניין פה הוא דווקא מנוגד לדעה הרווחת: לא כל מה שמזוהה כ"אסתטיקת AI" הוא זבל שצריך להיפטר ממנו. טקסט־שמרצד עובד מצוין בהקשר צ'אט (אתה מתחיל לקרוא לפני שהתשובה נגמרה) — אבל אפקט אנימציה של טקסט בסטייל מטריקס, סטרימינג של אות־אחר־אות בשורת דאטהבייס, זו הפגנת קלישאות מיותרת שמישהו העתיק בלי לשאול למה. בקרות "Whack-a-mole", שבהן הכפתור שלחצת עליו אתמול פשוט לא שם היום כי המודל החליט אחרת — זו לא תקלה, זו תכונה אמיתית של תוכן לא־החלטי, וההמלצה המעשית היא לשריין מקום קבוע לבקרות שחייבות תמיד להיות באותו מקום, ולתת רק לתוכן עצמו לזרום בתוך הסלוט. (כן, ראית מה עשיתי כאן עם הפאנל בפינה.) זה ההבדל בין לאמץ שפה חזותית כי היא פותרת בעיה, לבין לאמץ אותה כי כולם כבר מדברים ככה.

נסיון אישי = טעם עשיר

ג'סיקה וולש כתבה החודש (בבלוג של אדובי) משהו שקרוב מאוד לליבי בעניין הזה, ולא במקרה, כי היא בעצם מדברת על טעם במונחים שאני משתמש בהם כבר עשרים שנה בלי לשים לב שיש להם שם רשמי ב-2026. הטענה שלה: AI לא נכשל בצורה מעניינת, הוא נכשל בצורה שטוחה. חוסר שלמות שעדיין נתפס כדבר יפה מאותת לצופים שהדבר הזה נעשה על ידי בן אדם.

AI does not fail interestingly; it fails blandly. Human designers fail in ways that sometimes become the whole point. Imperfections that still read as beautiful, signal that this was made by a human.Jessica Walsh

כשהיא עיצבה את פונט Meraki עבור בית הדפוס Type of Feeling, שותף הגימור אמר לה שכמה אותיות "לא מצוירות נכון" מבחינה טכנית — והיא סירבה לתקן, כי בדיוק האי־דיוקים האלה הם התו האנושי. וכשעיצבה את הזהות של Zooba היא לא בנתה מערכת ויזואלית — היא ניסתה לבקבק את החום והכאוס והשמחה הספציפיים של תרבות אוכל הרחוב בקהיר; שום בריף לא מכיל את זה במלואו, ושום פרומפט לא מייצר אותו.

איך לומדים טעם?

במשך מאות שנים (ולמעשה עד התקופה הנוכחית) לימודי עיצוב היו משולים לקראפט שהולך יד ביד עם הכרת ההיסטוריה של האומנות והאמנות, והצריכו שילוב של ידע נרכש, חשיבה ביקורתית מאומנת ומלוטשת, וכישורים ידניים ליצירה פיזית.

עיצוב גרפי כתחום מיוחד לא היה קיים עד תחילת המאה ה-20. רוב המעצבים הגרפיים באותה עת היו אמנים מסורתיים, מאיירים, אמני הדבקה וסדרי אותיות שלמדו טכניקות וכישורי תקשורת תוך כדי עבודה. עדיין לא קראו להם מעצבים גרפיים – הם היו אמנים מסחריים שהתקיימו בין עולמות המלאכה והאומנות. ולטר גרופיוס ייסד את בית הספר באוהאוס ב-1919 במטרה לגשר בין שני העולמות, ליישם את הפדגוגיה של האומנות על עבודת מלאכה, ולהיפך. תוכנית הלימודים תוכננה כך שכולם נדרשו לקחת קורסי יסוד ברחבי האמנות היפה המסורתית, המלאכה ופרקטיקות העיצוב, וגם להתאמן במדע ובתיאוריה. סטודנטים למדו קורסים בתולדות האמנות, אנטומיה אנושית, מדע החומרים, פיזיקה ותורת הצבע וכן ניהול עסקי. הבאוהאוס הוא דוגמה למה שלימים נודע כ״בית ספר בסגנון שוויצרי מבוסס-תהליך״ וקורסי היסוד שלו נמצאים לעיתים קרובות בתוכניות האמנות בהשכלה הגבוהה גם כיום.

אם בעבר מעצבים זוטרים בשוק העבודה (״ג׳וניורים, כן״) הצטרכו לחדד את שיקול הדעת שלהם על ידי ביצוע הוראות הכוונה של מישהו אחר, כאשר כל איטרציה היא תוצר של שיקול דעת של מישהו ותיק מהם, לפני שזכו לומר את דברם בהחלטות הגדולות יותר. סך כל המשימות ברמת המתחילים היה תמיד גדול מסכום חלקיו – תהליך איטרטיבי סיזיפי שאפשר לג׳וניורים לבנות אינסטינקט להחלטות עיצוביות שאפשר להגן עליהן. אין ערך ברומנטיזציה של המאבק לשמו, אבל תפקידו כמתווך בין מתחיל למומחה מילא היסטורית תפקיד משמעותי בבניית הטעם של הדור הזה – טעם שהועבר הלאה כשהם הקנו אותו לדור שאחריהם.

מורים לעיצוב (ולאומנות, וליצירתיות) ומעצבים בתקופה הנוכחית יצטרכו להמשיך להנחיל לדור הצעיר את חשיבותה של חשיבה ביקורתית והיסטוריה יצירתית: להוריש להם את המסגרות שקודמיהם הקדישו חיים שלמים לפיתוחן, ולאתגר את הדור הצעיר לשלב אותן, לפקפק בהן, ובסופו של דבר להשתמש בהן כדי לקבל החלטות עיצוב חדות יותר שמתחברות לקהל שלהם; כדאי למורים ולמנטורים להתאים את נפח העבודה והיקף הפרויקטים שהם נותנים כדי לאפשר לסטודנטים לבלות יותר זמן בתוך העבודה, במקום לאלץ אותם להעביר משימות ל-AI רק כדי לעמוד בקצב. במקביל, ההערכה שהסטודנטים מקבלים יכולה לעבור ממדדי ביצוע לתיעוד האופן שבו הסטודנט הגיע להחלטה, ולא לתמונה הסופית המלוטשת — מתן ערך גבוה לתהליך על פני המוצר עצמו. הביקורת (Critique), מסורת הסטודיו של פירוק והגנה על העבודה מול עמיתים ו/או לקוחות, תקבל חשיבות חדשה ככל שהסטודנטים יידחקו לפרוט את נימוקיהם. ניתן ללמד את ״הסטודיו״ כמקום שבו אנשים מקבלים החלטות יחד.

קאת׳י פאם הזהירה לאחרונה מפני צמצום החינוך העיצובי למודל של בית ספר מקצועי: מתן עדיפות להכשרה טכנית על חשבון תשתית של מדעי הרוח המייצרת חושבים ביקורתיים. בזירת עיצוב שנשלטת על ידי AI, תוכנית לימודים שמלמדת רק טכניקה תכשיר סטודנטים במיומנות שעליה הם יכולים לסמוך הכי פחות.

״אם מטרת המכללה היא שסטודנטים ימקסמו את סיכויי ההעסקה שלהם (hiremaxxing), אז ההשכלה הגבוהה היא… רק עוד מחנה אימונים לעולם התאגידי.״קאת׳י פאם

אנחנו מואבסים בסלופ תפל

מה הטעם לעצב בלי טעם? שום דבר, ליטרלי — זה רק שהעולם עכשיו מלא בכלים שיודעים לחקות את הצורה של טעם בלי לשאת בסיכון שבו. הכלים שמחליפים את התהליכים מאכילים אותנו בתוצר תעשייתי וחסר ייחוד.

שאלה פתוחה שאני מתחיל לגלגל עכשיו: אם "טעם" הופך להיות המונח החם של השנה, כמה זמן ייקח עד שמישהו יתחיל למכור אותו כשירות — עם דשבורד, עם KPI, עם A/B test על רמת האותנטיות שלו? כי כל הדברים פה מובילים לתובנה שברגע שזה קורה אז זה כבר לא טעם – זה פשוט עוד תבנית.