המכונה שלא
היה בה Backspace

בהמשך לפוסט הדפוס,

בשנה האחרונה היו כמה גרסאות של תוכנות אדובי, בעיקר InDesign ו-Illustrator, שבהן, בגלל תקלה כלשהי, נחסם ה-Undo, וגם השמירה השתבשה. וזה לא קרה רק אצלי. התוכנה פשוט עברה למין מצב עבודה שבו Undo ושמירה היו אפורים בתפריט, והדבר היחיד שאפשר היה לעשות הוא Force quit, ולפתוח את הקובץ מחדש מהשחזור. מה שחזר היה הקובץ כמו שהיה שלוש או חמש דקות קודם.

זה מאוד הזכיר לי מצב שבו פשוט אי אפשר לעשות Undo. צורת עבודה שאופיינית לקראפט ולעבודה של לפני עידן המחשב, או אולי של לפני תוכנות היצירה של הדור האחרון, שבהן Undo הפך לפרקטיקה שכיחה מאוד מאוד.

בסוף הפוסט הקודם הבטחתי לכם מכונה שלא היה בה Backspace. אז הנה היא.

מכונה שיוצקת שורות

ב-1886 אוטמר מרגנטלר בנה מכונה שיוצקת שורה שלמה של טקסט כגוף מתכת אחד, ומכאן השם: line o' type. ביולי של אותה שנה היא כבר עבדה בעיתון New York Tribune¹.

המפעיל ישב מול מקלדת, וכל לחיצה שחררה מטריצה, תבנית קטנה של אות, שנפלה לפס ההרכבה ליד האות הקודמת, לפי הסדר¹. כשהשורה התמלאה הוא לחץ על ידית היציקה, והמכונה יצקה אותה¹. לא אותיות, שורה. גוש מתכת אחד (slug), שאי אפשר לשלוף ממנו אות אחת ולהחליף.

היחידה הקטנה ביותר של עבודה במכונה הזאתהייתה שורה – לכן זו גם היחידה הקטנה ביותר של טעות.

מקלדת שמסודרת לפי השפה

שכחו מכל מה שאתם יודעים על מקלדות. 90 מקשים, בלי QWERTY ובלי Shift. משמאל, בשחור, האותיות הקטנות. מימין, בלבן, הרישיות. באמצע, בכחול, ספרות, סימני פיסוק ורווחים¹.

והסדר לא נקבע לפי האצבעות אלא, פחות או יותר, לפי השפה: האותיות השכיחות ביותר משמאל¹. הטור הראשון הוא e-t-a-o-i-n, והשני s-h-r-d-l-u². (שימו לב לשני הטורים האלה. הם עוד יחזרו.)

לתקן, או לשרוף ולהתחיל מחדש

אז מה עשה מפעיל שטעה באמצע שורה? בניגוד למה שקל לחשוב, הוא יכול היה לתקן: להושיט יד לפס ההרכבה ולסדר את המטריצות מחדש. אבל זה היה איטי, וגם מסוכן, כי היה בזה סיכוי להזיז כיוונונים חשובים במכונה². ולכן זה לא היה ריאלי, בטח לא כשעוד יושבים ויוצקים שורות. מהיר יותר היה לעשות משהו שנשמע כמו פתרון של מי שהתייאש: להעביר אצבע לאורך שני הטורים השמאליים, למלא את שאר השורה בג'יבריש, ליצוק אותה ולזרוק².

כלומר, לא הייתה בעיה לתקן. התיקון פשוט עלה יותר מהקלדה מחדש.

הג'יבריש הזה, etaoin shrdlu, לא היה באג.
הוא היה פרוטוקול: תבנית שהמגיה מזהה מיד,
כמו קו של מרקר זוהר על השורה².(ואם אתם מעצבי מוצר, זה error recovery של 1886:
אם הביטול יקר מדי, לפחות תדאגו שהטעות תצעק.)

רוב השורות האלה נזרקו. חלק לא. הגזיר מסוף המשחק (הוא גם כאן, למטה) הוא מ-30 באוקטובר 1903: ידיעה קצרה בניו יורק טיימס על תחרויות באולינג, ובאמצע הטקסט, בלי הקשר ובלי התנצלות, מופיעות שתי מילים שאין להן שום משמעות³. עכשיו אתם יודעים מאיפה הן באו.

מחויבות או אפשרויות

אם פעם המחיר של טעות היה, כמעט תמיד, שורה מבוזבזת, ומחירה היה ידוע מראש, העבודה זזה רק קדימה: אות אחרי אות ושורה אחרי שורה. טעות שלחה את המפעיל אחורה, לתחילת השורה, לעוד סיבוב באותה לולאה.

היום אנחנו עובדים על תוכנות קנבס, שנותנות לנו, יחד עם ה-Undo, גם אינספור וריאציות ואיטרציות. Undo הוא אולי אפשרות לחזור אחורה באופן ליניארי, אבל מה שעוצמתי עוד יותר בתוכנות האלה הוא היכולת להתקדם בהרבה כיוונים שונים, ולא רק בקו אחד, כרונולוגי, קדימה.

ואגב, גם ל-Undo יש היסטוריה מפותלת. לפי ויקיפדיה הוא הופיע כמה פעמים, באופן עצמאי: במערכת FRESS, שהפיתוח שלה התחיל באוניברסיטת בראון ב-1968, ב-BBN-LISP של וורן טייטלמן ב-1971, ובעורך Bravo ב-Xerox PARC ב-1974⁸. לארי טסלר הציע את השמות cut, copy ו-paste, ומ-1974 הוא ועמיתיו ב-Xerox PARC בנו עורכי טקסט עם הפקודות האלה. המטאפורה באה מעריכה של כתבי יד: גוזרים פסקה במספריים ומדביקים אותה על עמוד אחר⁹.

ואת האותיות שאנחנו לוחצים עד היום, לפי מה שטסלר עצמו כתב שנים אחר כך, הוא בחר בעצמו, כבר באפל, בזמן הפיתוח של Apple Lisa, שיצאה ב-1983 עם מקש Apple ולא Ctrl. X, כי הוא סמל מקובל למחיקה. C, כי Copy. V, כי היא נראית כמו caret (^) הפוך, שכנראה סימן הכנסה בעורך אחד לפחות שקדם לו. ו-Z, כי היא יושבת ליד שלושתן, והצורה שלה מסמלת צעד קדימה, צעד אחורה, ושוב קדימה¹⁰. (כלומר, אפילו טסלר צייר את ה-Undo כזיגזג.)

ורגע, זה לא סיפור על התקדמות בקו ישר מאז להיום. כי מה אנחנו עושים כשתוצאה של AI יוצאת עקומה? לרוב לא מתקנים אותה. לוחצים "שוב". זורקים את השורה ויוצקים חדשה, כי זה מהיר יותר מלתקן. 140 שנה אחרי הלינוטייפ הראשון חזרנו בדיוק ללוגיקה של המפעילים בחדר הסדר. ההבדל הוא שאצלם השורה החדשה הייתה אותה שורה, ואצלנו כל יציקה היא כיוון אחר.

מצב עבודה שאין בו Undo דורש סוויץ' מנטלי אחר לגמרי. הוא דורש מחויבות גבוהה מאוד והתמקדות בכיוון אחד ויחיד, עם מאה אחוז פוקוס עליו. ויש במחויבות הזאת משהו שמסרס יצירתיות וסוגר כל חלון לאפשרויות אחרות.

מצד שני, מכונות הלינוטייפ (ושאר מכונות הבלט) הפכו מסרים ליציקות מתכת, ואלה נלחצו והוטבעו על נייר, שגם הוא עצמו נוצר מעצים שהטבע יצר וגידל, והאדם קיבע משלב של צמיחה והשתנות לדפי תוכן החלטיים וסופיים. אלה חומרים ותהליכים שאנחנו אומרים היום כאילו היו מטאפורות, אבל הטכניקה והייצור האלה היו למעשה הגשמה של המטאפורה. הם הפכו את מה שנוצר בשיטות האלה, בעזרת מקורות טבע, לקיבוע אלמותי, אם אפשר להגיד, לדבר הכי רחוק שאפשר מ-זמני.

ומה שנוצר כך גם החזיק מעמד: הפורמט והמדיום עזרו לתוכן להשתמר לתקופות ארוכות בהרבה מדברים שמיוצרים באמצעים דיגיטליים. זה נכון גם במספרים וגם בהיסטוריה. אנחנו שומרים ספרות עתיקה, ומתייחסים לטקסט דיגיטלי כאל משהו בעל חשיבות נמוכה יותר, והספרות המודפסת מבוגרת מהדיגיטל במאות שנים. ובכל זאת, זו הכללה זהירה ושקולה, בגלל הערך שאנחנו מייחסים לכל אחד משני הפורמטים.

החיים השניים של הטעות

הג'יבריש הזה יצא מחדר הסדר עוד לפני שהמכונה פרשה. ב-1972 טרי וינוגרד נתן את השם SHRDLU לאחת מתוכנות הבינה המלאכותית המוקדמות². (כן. הטעות המפורסמת ביותר של הדפוס החם קיבלה חיים שניים במעבדה של AI. את זה אי אפשר להמציא.)

ועוד מילה מאותו חדר: typo. ב-1816 זה היה כינוי לסַדָּר עצמו, קיצור של typographer, ורק ב-1892 המילה הפכה לקיצור של "טעות טיפוגרפית"⁴. כלומר, השם של הסַדָּר הפך עם הזמן לשם של הטעויות שלו.

הלילה האחרון

ב-2 ביולי 1978 הניו יורק טיימס יצא בפעם האחרונה בסדר חם, והסרט שתיעד את הלילה ההוא נקרא, איך לא, Farewell, Etaoin Shrdlu².

בעיני זה לא סתם דוקו דרמטי מהרגיל, זה גם מסמך היסטורי מרגש. האנשים שנתנו את כל חייהם (הלילות) להקפדה על מסרים חסרי פשרות ונקיים מטעויות מוצאים את עצמם, בלילה האחרון בעבודה, תוהים מה המשמעות של הוואקום החדש בחייהם, ועדיין מתעקשים להיאחז בכל הכוח בכישרון שלהם לדייק. ממש כמו שאנחנו רואים היום במקצועות אחרים, שנספגים לתוך הטכנולוגיות החדשות. והסרט עושה מעבר שנראה רציף וחלק בין שתי תקופות היסטוריות מובהקות, שהתחלפו ליטרלי בן לילה.

ושלוש עד חמש הדקות שאבדו ב-InDesign? בעצם, שורה שרופה. לא מתקנים אותן, עובדים אותן שוב.

אבל אני לא סַדָּר אותיות בעיתון, שמחויב לטקסט המקור שהוכתב לו. אז אני מכיר בעלויות של טעות, וגם יודע שטעויות עוזרות להגיע למקומות מופלאים שלעולם לא היינו מגלים אם היינו דבקים רק בתוואי המוכתב.

ואם פספסתם את הגיליון הקודם: שם סיפרתי מאיפה הגיעו leading ו-stereotype, ומה הם עשו בבית הדפוס לפני שהפכו למילים. לפוסט הדפוס ←